אתמול (ולמעשה גם היום בירושלים ומחר, שוב, בתל-אביב) הייתה הופעה של אחת הלהקות היותר מעניינות שיצא לי לשמוע בשנים האחרונות: Magik markers.
הסיפור שלהם די מגניב. הם היו להקה קטנה ורועשת של שני אנשים: אליסה אמברוגיו (תיכף נגיע אליה) ופיטר נולאן, עד שיום אחד פגש אותם ת'רסטון מור, הגיטריסט של סוניק יות', להקה גדולה ורועשת, והחליט להפיק אותם. הוא הפך את הרעש שלהם לשירים וגרם לכך שבשנת 2007 הם הוציאו את אחד האלבומים המעולים, לדעתי, של אותה שנה: BOSS.
כשקראתי שהם מגיעים לארץ לשלוש הופעות לא יכולתי לוותר על ההזדמנות לראות אותם. מתוך פחד שהכרטיסים יגמרו טרחתי להזמין כרטיס כבר בשבוע שעבר, בסוף התגלה שלא רק שלא נגמרו הכרטיסים אלא שגם בקושי הגיע קהל. זה היה די מבאס.
את המג'יק מרקרז חיממו הצמד הישראלי, קרוסלה. כיאה להופעות של קרוסלה הם מיקמו את הציוד שלהם באמצע הקהל ולא חסכו בווליום בשביל לשלהב את הקהל.
אולי זו הייתה השעה המאוחרת (הם התחילו לנגן רק לקראת חצות) אבל הקהל לא ממש נכנס לאווירה. וחבל. יש בתמר אפק וגיא שכטר ים של עוצמה וכשהם מופיעים הם מתפוצצים בכל שיר מחדש. ההארד-רוק שלהם הוא לא הדבר שאני הכי אוהב לשמוע בעולם, אבל רק בשביל האנרגיה שבוקעת מהם שווה להגיע לראות אותם מופיעים. הצילצולים באוזניים ממילא מפסיקים אחרי כמה שעות.
בסביבות שתיים-עשרה וחצי המג'יק מארקרז עלו, מלווים בבאסיסט ממושקף וגמלוני שהיה נראה שהוא ממש לא מאופס על עצמו כי הוא עשה מלא שגיאות גם בבייס-ליינס הפשוטים ביותר וגם היה חסר תקשורת עם שאר הלהקה.
הטון של הלהקה, כמו בקרוסלה, מגיע דווקא מהצד הנשי של הלהקה.
קשה לי לקרוא למה שאליסה עושה על הגיטרה שלה בתור נגינה כי היא בהחלט פורטת על הגיטרה בצורה לא-שיגרתית בעליל, ורוב הזמן מנסה ומצליחה להוציא ממנה קולות מוזרים. בתכל'ס זה עובד וזה גם רוב הקסם שלהם – הבאסיסט רץ (האמת היא ש'מדדה' תהיה הגדרה יותר נכונה) על בייס-ליין פשוט, המתופף מאחורה מגביר או מוריד את הקצב ומתחזק את העמוד שידרה של השירים ומקדימה ניצבת בחורה רזה שעם הידיים הקטנטנות שלה היא מצליחה להוציא מהפנדר השחורה שלה אווירה מהפנטת.
היא פותחת את ההופעה כשהיא ניצבת מול המגבר שלה ואז היא יורדת לרצפה ומתחילה לשחק עם האפקטים של הגיטרה.
את שני השירים הראשונים היא מבצעת בעיניים עצומות לחלוטין, כנראה בגלל המבוכה בינה לבינינו שפוסקת מיד אחרי שהיא מקריאה בעברית מתוך פתק (I hope I won't fuck it up): "אנצ'נו ה-מג'יק מרקרז. תודה שבאתם". אחרי זה היא כבר יותר נינוחה ומחליפה מילה או שתיים בין שיר לשיר.
התנועות גוף שלה מאופקות. הגוף עומד דומם כשהידיים כאילו מדברות (אני מת על אנשים ששרים עם הידיים!) את המילים. כשהאצבעות שלה לא מטיילות על הצוואר של הגיטרה הן עסוקות בלשחק בצמידים השחורים שעל הזרוע שלה (שאחד מהם שנפל לבמה מצא את עצמו על פרק היד של יורז טרולי). כשהיא ממלמלת ב-Axis mundi את השורה "I know who will betray me before they do" היא כאילו מנסה לברוח מהבמה אבל הרגליים שלה לא נותנות לה. מידי פעם, כשהיא באמת משתחררת, היא מזיזה את האגן ביחד עם הגיטרה אבל רוב הזמן היא נשארת קפואה.
אחרי פחות משעה הם מודיעים שהם עומדים לנגן את השיר האחרון והשאירו אותנו (אה, גם גיא היה איתי) עם פה פעור.
אנ'לא יודע אם זה בגלל שהם היו עייפים, אם זה בגלל שהם ציפו ליותר קהל או שהם פשוט ככה – אבל היה נראה כאילו שהם סיימו להלילה. ובצורה הכי כנה, בלי הדרן, בלי להתנצל, הם ירדו מהבמה.
כשיצאתי משם הרגשתי מרומה קצת, אבל עכשיו אני פשוט מבין שזה מי שהם. להקה שמשחקת לפי הכללים שלה בלבד, שעושה שירים של עשר דקות ומיד אחריהם שירים של דקה וחצי, שלא מנגנת את הלהיטים שלהם כדי לרצות את הקהל, שלא מתחנפת, שמגיעה לשלוש הופעות בישראל כדי לנגן במועדונים קטנים ובלי רצון לכבוש מישהו או לצאת מנצחים. להקה שעושה מוזיקה.
זו אולי לא הייתה הופעה הכי טובה שהייתי בה בחיים שלי, אבל זו הייתה אחת המעניינות אי-פעם.
