If this post offends you – Wiggle your tail!

מתוך ויקיפדיה:
פירוש ראשי התיבות ומרכיבי ה-BDSM

זהו מושג-על המאגד תחתיו מספר תתי-מושגים:

* Bondage – B – כבילה
* Discipline – D – משמעת
* Domination & Submission – D&S – שליטה וכניעה
* Sadism & Masochism – S&M – סאדיזם ומאזוכיזם

על מנת שמערכת יחסים כלשהי תיחשב למערכת יחסים מסוג זה היא חייבת לכלול בראש ובראשונה העברה מודעת של שליטה מצד אחד לידי הצד השני, אך אינה חייבת לכלול את כל המאפיינים המשניים של הפעילות הזאת כגון סדיזם.

כשחושבים על זה, כל היחסים שלנו שלנו עם כלבים כוללים BDSM.

האם אנחנו סוטי-מין?
או רקדנים?

We don't need the Pixies, we don't.

הביטול של הפיקסיז היה אחד הדברים המרושעים ביותר שנעשו לי (אישית, כן?) בחיי.

לא הרשיתי לעצמי להתעצבן או לכעוס על הלהקה, הרי ידוע לי שאג'נדה פוליטית לא עומדת מאחורי הביטול, אלא רק כניעה לטרור שהופעל עליהם.

בלוג מעצבן שלא נותן לעשות רווח!

במקום זה הלכתי להופעה של האדיטורז.

כבר ראיתי אותם בעבר, בפסטיבל וורכטר 2008. היה נחמד. אני זוכר בעיקר את הגשם, ואת זה שבעיקר חיכיתי שיעברו עוד כמה שעות ורדיוהד יעלו לבמה.

הפעם זה היה שונה.

בלוג מעצבן שלא נותן לעשות רווח!

קודם כל, האווירה. אין מה לעשות, לדחוס 1004 (אם להאמין לבלוג של תום סמית') ישראלים מאוכזבים, תאווי-נקמה לאוזניים, צמאים לצלילים ושופעי אהבה שלא מומשה, לתוך בארבי מעושן עושה את שלו.

שנית, במות גדולות, מה לעשות, כנראה לא עושות טוב לרביעיה הבריטית. הבמת 10 על 7 של הבארבי כשהקהל יכול להריח את הזיעה שנוטפת ממך הרבה יותר מתאימה לסגנון של הלהקה כזו.

השילוב של השניים יצרה את ההופעה הכי טעונה ומרגשת שיצא לי להיות נוכח בה בחיים.

בלוג מעצבן שלא נותן לעשות רווח!

את הופעת החימום של "קרוסלה" המעולים (שבניגוד ל"אדיטורז" הבמה של הבארבי לא מתאימה להם. הם רגילים להופיע על רצפות, אחד מול השני, בסגנון אולפן חזרות. ראו שהסידור הנוכחי + קהל שלא בא בשביל המוזיקה שלהם , לא הוציא את המיטב שלהם) ניצלתי בשביל להתגנב לקדמת הבמה. מה לעשות שהסגנון הזה לא מתאים לקהל שבא לראות את האדיטורז.

במרחק של מטר וחצי מהלהקה אפשר היה להרגיש את העוצמה המלאה של קבלת הפנים שהם קיבלו.

כל מבט לקהל, כל מחווה קטנה, כל צעד קדימה לווה במאות ידיים וגרונות שנתנו את הכל בחזרה.

בלוג מעצבן שלא נותן לעשות רווח!

ואיכשהו, עם כל הקפיצות, הצעקות, השירים שזעקנו ביחד איתם מאיפה שזה לא יהיה (בחיי שלא היה לי מושג שאני מכיר את המילים של 80% מהשירים שלהם), עדיין נשארה אווירה מתוחה במשך כל ההופעה.

כאילו שהאוזן לא רצתה רק לשמוע את התופים והמיתרים. רצינו, ממש כמו ילד שננטש, לקבל הכרה. איזה ליטוף.

האדיטורז נתנו את הנשמה על הבמה ואנחנו רצינו יותר.

בלוג מעצבן שלא נותן לעשות רווח!

ואז, באמצע ההדרן (לא זוכר אם זה היה שיר לפני הסוף, או שני שירים לסוף), תום סמית' אמר לנו את שרצינו לשמוע. במילים הכי פשוטות (שאיכשהו כל העיתונאים שסיקרו את ההופעה תירגמו לא-נכון):

"מה שקורה פה בתוך הקירות האלו זה מה שמשנה, וזה לא קשור למה שקורה מחוץ לגבולות של ישראל.

שהפיקסיז יתביישו בעצמם על הביטול."

לא היינו צריכים יותר מזה (חוץ מזה שהם לא עשו ביצוע ל-Escape the nest לצערי הרב)

בלוג מעצבן שלא נותן לעשות רווח!

ובאמצע כל ההופעה הזו, כשהם ביצעו את Bullets, הראש שלי החליף בצורה אוטומטית את המילה Disease עם Pixies.

הייתי כותב שאני לא יודע למה, אבל אני יודע בדיוק.

באותן שניות, לא הייתי צריך אותם.

Something against you!

את הפוסט הבא אני כותב אחרי יום של ירידות, עליות וירידות.

ממש הפוך מה"סגנון" המוזיקלי של להקת הפיקסיז – Loud Quiet Loud.

בלוג מעצבן שלא נותן לעשות רווח!

הבוקר הודיעו הפיקסיז, להפתעת (?) מעריציהם הישראלים, על ביטול ההופעה המיועדת להתרחש בעוד שלושה ימים בגני-התערוכה בתל-אביב.

בתור להקה שעיצבה את הטעם התרבותי שלי, הכירה לי סגנונות חדשים ולהקות שונות, השפיעה על הדרך שבה אני מקשיב למוזיקה, על המוזיקה שאני בוחר לשמוע, על האנשים שהכרתי, על השיחות שניהלתי, ובאופן כללי על האדם שאני – מיותר להגיד שהתאכזבתי.

כששמעתי, לפני אי-אלו חודשים, שהם יגיעו לארץ לא היה מאושר ממני. הייתי בין הראשונים שדאגו לשריין לעצמם כרטיסים לאירוע ההיסטורי. מבחינתי היה מדובר בהגשמת חלום.

כשהיום שמעתי ברדיו על הביטול כמעט עשיתי תאונה.  לכמה דקות קיוויתי שפשוט שמעתי לא נכון, או שהשדרנית התבלבלה בשם הלהקה, אבל התבדתי מהר מאוד.

הלב נשבר.

בלוג מעצבן שלא נותן לעשות רווח!

הפיקסיז היו להקה חפה מפוליטיקה.

לעזאזל, השיר היחיד שלהם שאיכשהו יש לו קשר לפוליטיקה הוא River Euphrates, וגם זה בגלל השורה "Stuck here out of gas, out here on the Gaza strip".

מדובר בלהקה שהדבר היחיד שמניע אותה בשנים האחרונות הוא לעשות כסף.

וזה בסדר.

לפחות הם כנים עם עצמם ואיתנו. אפילו לסיבוב ההופעות שלהם ב-2004 הם קראו sell-out שזה איזה משחק מילים על העובדה שהם מכרו את כל הכרטיסים מראש וגם על העובדה שהם מכרו את עצמם.

זכותם.

לכולם ברור, ואם לא אז כנראה שזה המקום לציין, שהביטול לא הגיע מהלהקה עצמה.

הם לא ישבו וקראו עיתון ואמרו לעצמם: "שמעו, הישראלים האלו לא בסדר. הכיבוש וזה. לא מתאים. בואו לא נגיע כמחאה".

הביטול הגיע כי תנועות פרו-פלשתינאיות מסויימות עשו מספיק פניות מאחורי הקלעים כדי לאיים על הלהקה ולגרום לה להבין שאם הם לא יבטלו את ההופעה אז יקרה להם דברים כמו ביטול הופעות אחרות, איסורי השמעה, נידוי ממדינות מסויימות וכו'..

בלוג מעצבן שלא נותן לעשות רווח!

לכן, אני לא יכול לכעוס עליהם. אני רק יכול להתאכזב.

שהלהקה הזו, האנשים האלו, שכה השפיעו עלי ועל מאות-אלפים, בחרו להכנס לטרור התרבותי הזה.

הם בחרו בטרור על פני ההבטחה שהם נתנו. הם בחרו בכסף על פני המעריצים. הם בחרו בעצמם על פני המוזיקה.

אני לא כועס, אני רק מאוכזב.

מסקנות ממרוצת חיי

שלושת הדברים שהכי יכולים לבאס במסיבה טובה הם: (לפי סדר עולה)

3. כשהברמן/ית לא שמים עליך.

2. ערסים.

1. כשהדיג'יי שם את "לטינוס" וכולם מתחילים לרקוד ביחד.

ולהבדיל אלף אלפי הבדלות – הנה השיר שיכול להעלות לי חיוך בכל מסיבה:

נ.ב – בא לי לחזור לכתוב. העומס בעבודה לא ממש מאפשר לי.

אני Vs הזאתי שאוהבת את יצורי השטן

תקראו פה. אין לי כוח לעשות קופי-פייסט כמוה.

מאוד בא לי להיות חולה קצת

אבל אסור לי.

לפחות לא בין השבוע הקרוב לחודשיים הבאים. וגם אחרי זה כדאי שאני אשמור על עצמי לאיזה 6-9 חודשים. או אולי לשנה.

אוף.

קרוב רחוק

טוב, אמנם השיר שיפתח את האלבום הוא לא Fake Empire אבל הוא מספיק טוב בשביל לגרום לאוזניים שלי לדגדג:

(אין, המתופף הזה הוא חתיכת גאון! גאון איי טל יו!)

אה, ואל תשכחו שגם השיר הזה צריך להיות שם בגירסה כנראה יותר מסמרת שיערות גב (אם בכלל אפשר להתעלות על הביצוע הזה):

עד מתי ה-11 למאי 2010?

נו, למה ציפית?

הרבה זמן לא היה שיר שהכאיב לי כ"כ כמו השיר הזה:

 

לא יודע למה, אבל המשפטים האלו עוקצים כמו סרפדים: בהתחלה הם נעימים ואחרי כמה שניות הם שורפים באצבעות ונשארים לרקוד בתוך הראש.

כל מה שבא אחרי זה מרגיש כמו משחה שלא עובדת.

וכל-כך בא לי לשבת עכשיו מול הים ולחשוב על העתיד.

 

 

 

 

This thing

hurts

like

hell

לידיעת הקורא ב. סחרוף

זה לא בסדר שאתה לא נותן ליעל רגב הנחות להופעות שלך.

 

ולידיעת פקחי החניה של עיריית תל-אביב שבוחרים להתעלם ממדבקת ה"סלופארק" על השמשה הקידמית שלי:

אני באמת מקווה שיקרה לכם משהו נוראי, ואז יאנסו את הילדים שלכם מול העיניים שלכם.

שרמוטות.

מסמרים ונוצות

שכחתי לעדכן את הבלוג אחרי השיעור האחרון..

בגדול – לא היה משהו חדש שנלמד בשיעור הזה.  רק הקראנו עוד כמה קטעים (גם לי יצא להקריא את הקטע שלי בחוסר-כישרון מטורף: יותר מידי פעמים גימגמתי ונתקעו לי המילים).

לגבי הקטע שלי קיבלתי תגובות די טובות, ונראה שהדמות שיצרתי גרמה לאנשים להגיב כלפיה, אפילו היה רצון לשמוע מה יקרה איתה. לא נראה לי שאני אמשיך איתו, בינתיים אני די נעול על ספר אחר שאני רוצה לכתוב ולא בא לי להתחיל להתעסק בזה במקום. מבחינתי איתן קפלן היה רק תרגיל כיתתי.

בלוג מעצבן שלא נותן לי לעשות רווח!

בכל אופן, הנה מה שאופיר כתב על הקטע:

"פרולוג משעשע, עמיר, אני אני מפציר בך להיזהר עם המספר המנכיח את עצמו. אחד כזה צריך להופיע לאורך כל הרומן והוא עלול לעייף את הקורא ולהסיט את תשומת לבו מהדברים החשובים באמת. גם לשונו המתחכמת יכולם לנעום לקורא פה ושם, אך לעולם לא במינונים מופרזים. הסיפור על דפנה ובעלה מצוין, ויש מעבר חלק אל דמותו של איתן. הבעיה היא שכבר מההתחלה הקורא יודע שאיתן 'בן-זונה', ואולי כדאי לסופר להשאיר את העין השופטת לדמויות המשנה ולקורא (ואם הוא כבר משתמש ב'בן-זונה', אז אולי להזכיר שרשרת של גברים נבגדים, כמו גם נשים שרצו עוד, 198 אם ספרתי נכון, שמקללים אותו). הענין עם האמא מגיע כהפתעה, וזה יפה, במיוחד כי זה, אם אני מבין נכון, יעמוד בלב הסיפור. בהצלחה!"

 

וזהו. עכשיו יש לנו חודש הפסקה עד שיתחיל השיעור הראשון של סמסטר ב' עם דודו בוסי. אני לא יודע אם אני אהנה איתו במיוחד. ניסיתי לפני כמה חודשים לקרוא ספר שלו שנקרא "פרא אציל", שפשוט היה זוועתי עד כדי כך שהפסקתי באמצע. אני מאוד מקווה שקיבלתי עליו רושם מוטעה ושיהיה לי מה ללמוד ממנו, אבל את זה אני אדע רק בעוד חודש.