אז מה היה לנו?
הודעה קצרה באתר אינטרנט, וכל העולם רעד.
לא, אני לא מדבר פה על מה שקרה אצל השכנים הדרומיים שלנו, אלא על האלבום החדש של רדיוהד, מלך האיברים, שההכרזה עליו גררה (וכנראה עוד תגרור) יותר מילים מאשר המוזיקה שאכן מופיעה בו.
לא יודע אם ככה זה הרגיש למי שאירגן את המהפכה במצרים, אבל הפיד שלי בפייסבוק התמלא תוך יום שלם בהודעות חסרות פרופורציות על אלבום חדש של רדיוהד. ביום שבו הופץ הקליפ הראשון, שעדיין לא צפיתי בו משום מה, יותר מ-11 אנשים שונים שאני מכיר העלו אותו לדף שלהם.
כשהמשיח יגיע לארץ (הוא יגיע! אתם עוד תראו!) הוא לא יזכה לכזו כמות של תשומת לב.
לבן
חמישה ימים, זה מה שהחמישיה הבריטית נתנה לנו לקראת האלבום השמיני שלה. חמישה ימים של ספקולציות, קישקושים, השערות והרבה ציפיות.
בניגוד לאהבתי ללהקה לא לקחתי חלק פעיל בהתקוממות. לא שילמתי מבעוד מועד, לא עידכנתי סטטוסים בפייסבוק, לא דיברתי על זה עם חברים, לא בדקתי כל 7 דקות את השעות כדי לבדוק אם כבר הגיע יום שבת. פשוט לא.
קודם כל, כי כמו כל ילד שברגע שלכל החברים שלו יש את אותו צעצוע, זה כבר לא כיף לשחק בשלך. חרב הפיפיות של ילדי-האינדי (אני לא באמת כזה. אני סתם שומע מוזיקה שגם הם שומעים) הכתה גם בי: אתה רוצה להיות זה שאומר לכולם מה לשמוע, אבל ברגע שהם מקשיבים לך אתה מאבד את הטעם בזה.
דבר שני, ההלהבות הזו כבר חצתה כל גבול של טעם טוב. התקבלה הרגשה סביבי שהעולם פשוט חיכה בקוצר רוח לאלבום הזה, ושכל התרחשות אחרת לא ראויה לתשומת לב בכלל.
ודבר שלישי, למה להתלהב ממוצר (זה כינוי די מכוער לאלבום, אני יודע, אבל תזרמו איתי לרגע) שאין לי מושג מה הוא יהיה או יכיל בכלל? בטח לא כשזה מוצר שהחיים שלי יכולים גם בלעדיו.
למה לשלם כסף למוצר כזה?
אבל ההמונים (נתונים עדיין אין, אבל אני בטוח שהם יתפרסמו בימים הקרובים ויוכיחו שמיליונים של אזרחים מודאגים ברחבי העולם דאגו לרכוש את האלבום באותם חמישה ימים. כל השאר חיכו להוריד בדרכים לא חוקיות) קנו בלי לבדוק, וקיבלו חתול בשק.
לבן
חתול ג'ינג'י עם עין עצלה, אם יורשה לי להתחיל פה את החלק הביקורתי לגבי המוזיקה שבאלבום.
ובכן, לא שמעתי מספיק את האלבום כדי להגיד אם הוא טוב או לא, בטח שלא כדי להחליט אם אני אוהב או לא.
מה שאני בטוח יכול להגיד זה שאני בספק גדול מאוד אם האלבום הזה מכיל את העבודה של כל חברי רדיוהד.
הוא מרגיש כמו אלבום של ת'ום יורק בלבד, מעיין המשך/התפתחות לאלבום הקודם שלו.
העובדה שבמהלך השנה האחרונה ת'ום הופיע לו לבדו על במות ברחבי העולם וביצע לבדו לא-אחד ולא-שתיים מהשירים שמופיעים באלבום מוסיפה קצת לטענה שלי שלא מדובר פה באלבום של רדיוהד, למרות מה שכתוב על העטיפה.
לבן
יש לי תחושה שבימים הקרובים (אולי בשבועות, תלוי כמה זמן יתנו לנו להתבשל עם זה) אנחנו נשמע על התפתחות חדשה:
או שיודיעו שהאלבום הוא באמת סוג של אלבום של ת'ום יורק בלבד, ואלבום של הלהקה כולה יצא בעתיד.
או שיהיה מדובר רק בחלק הראשון של האלבום, כשהחלק השני ישוחרר אלוקים-יודע-מתי (מסתבר שזו שמועה שנפוצה בגלל שמו של השיר האחרון, ושורה אחת בו שטוענת "אתה חושב שזה נגמר, אבל זה לא")
או שרדיוהד פשוט רצו להוכיח לכולם שכשהמלך אומר להרים ידיים – כולם מרימים ידיים ..
0
לפני שאני מתחיל אני צריך לציין (לעצמי/לעצמכם, זה לא ממש משנה כרגע) שזה לא הולך להיות סיפור אוטוביוגרפי. זה שנמאס לי להחזיק עטים מול דפים ריקים לא אומר שזה צריך להשתקף בסיפור הזה. תסכול לא שווה אמנות. לא עכשיו לפחות.
הסיפור הזה מתחיל ביום שקארי כמעט נהרגה. ולא שהכמעט מוות שלה רלוונטי לסיפור הזה, אבל זה נחמד לציין את זה כדי שתהיה נקודת פתיחה מוסכמת ולא סתם "ביום קייצי חם מהרגיל", למרות ש, כשחושבים על זה, “כמעט מוות" הוא בדיוק כמו כל יום אחר. כל יום כולנו כמעט מתים, וברי המזל-מאיתנו, ורק מעט מאיתנו הם ברי-מזל, מדלגים על הכמעט. אז ביום שבו קארי כמעט מתה וכמה ברי-מזל כן מתו התרחש הסיפור. לצערכם (כן, עכשיו זה לחלוטין לצערכם ולא לצערי) הסיפור לא מתמקד באחד מברי-המזל האלו אלא בדורי. דורי פגש את קארי. בעצם, “פגש" זו מילה בעייתית להשתמש בה, אז תנסו לשכוח שהשתמשתי בה. דורי הכיר (כן, “הכיר" זו מילה הרבה יותר מתאימה) את קארי באותו היום. הסיפור הכרות שלהם די חביב, אבל אם אתם לא בקטע של לקרוא איך אנשים פוגשים אנשים חדשים, כי לפעמים זה מביך להסתכל על זה מהצד, ומאמינים שהחיים שלכם יהיו יותר טובים בלי לדעת את זה, אתם מוזמנים לדלג 39 שורות. אני לא אעלב. באמת. אין לי אפילו מושג מי אתם. יסמין.
באותו היום דורי ניצל את זה שלא שמו לו משמרת בעבודה אז הוא הלך לים כי הגיע הזמן שהוא ינצל את זה שהוא גר ליד הים. הוא התיישב במרחק כאילו-רחוק כאילו-קרוב מבחורה שהייתה יחסית מושכת בזמן שהיא קראה ספר באנגלית שנראה מתוחכם רק לפי הכריכה שלו והתחיל להקשיב לאלבום The first days of spring של Noah and the Whale שהוא חשב עליו תמיד שמדובר באלבום מושלם שחייבים לשמוע אחרי שזורקים אותך (ביחד עם האלבום הראשון של The Dresden Dolls), אבל הוא לא נזרק לאחרונה, להיפך, הוא זרק. לא שזה גרם לו להרגיש יותר טוב עם עצמו, או עם ההחלטה. אולי רק קצת יותר שלם איתה. למעשה, דורי תמיד תהה למה עוד לא חיברו אלבום על ההרגשה הזו שיש לך אחרי שאתה נפרד ממישהי. אז הוא ישב שם על החוף והקשיב לאלבום הזה, וכשהוא הגיע לשיר השמיני שנפתח בוידוי המדהים Last night I slept with a stranger, אותו וידוי שהוא שמע מהאקסית שלו לפני יומיים אגב, נחת כדור גומי שחור כזה של מטקות לידו. בעצם, הוא נחת יותר לידי הבחורה שלידו, כפי שהוא יטען אח"כ כשהם ישוחחו על המקרה הזה, אבל אני קצת יותר אובייקטיבי ממנו ואין לי בעיה להודות בזה שהכדור נחת יותר לידו מאשר לידה. אז דורי הביט בכדור, ואז בבחורה, שעשתה בדיוק את אותה פעולה, ואז הוא עשה פרצוף כזה של "ממש לא אכפת לי מהכדור המזדיין הזה ומצידי שישאר פה כל היום אבל אני לא מתכוון להושיט יד בשביל להחזיר אותו". וקארי, שזה השם של הבחורה שלידו במקרה שזה עדיין לא היה ברור, חייכה כי היא הבינה בדיוק מה הפרצוף הזה אומר, רק שהיא הבינה את זה באנגלית, כי קארי היא אמריקאית.
אז הם יושבים שם אחד ליד השניה כשביניהם כדור גומי שחור מזדיין כזה של מטקות והם מחייכים אחד אל השני בלי הפרעה. בלי הפרעה, כלומר, עד שאיזה ערס מבוגר עם קעקוע מיותר של נמר על הכתף נעמד ביניהם, מתכופף לא-נכון (מתכופפים מהברכיים! לא עם הגב!) לקחת את הכדור וסינן לעבר דורי "סססעמק, אתה לא יכול להביא את הכדור המזדיין כשאומרים לך?” ולדורי לא היה כוח להתווכח איתו כי בדיוק הקטע היפה של הכינור התחיל בשיר שהוא הקשיב לו, אז הוא פשוט הצביע על האוזניות שהיו צמודות לאוזניים שלו ועשה פרצוף כזה של "תגיד, נראה לך שאני כמו שאר האפסים על החוף הזה שנהנים להסתכל עליך ועל החבר השמן שלך משחקים במשחק החסר-מטרה הזה ורק מחכה שאחד מכם יעיף את הכדור המזדיין חזק מידי כדי שתהיה לי הזדמנות להחזיר לכם אותו?” והפעם קארי לא חייכה כי הערס המבוגר עמד בינה לבין דורי, אז היא לא ראתה את הפרצוף, אבל אם היא הייתה רואה אז היא הייתה מחייכת. באמת. והערס הסתובב והלך בחזרה לחבר השמן שלו. ודורי ניצל את זה כדי לעשות לקארי פרצוף של "אין לו בושה, הא?” שאפשר לבלבל אותו בקלות עם פרצוף של "Go figure” באנגלית, אבל קארי הבינה אותו בעברית. ואז היא שאלה אותו, באנגלית כמובן, אבל אין טעם שאני אכתוב לכם עכשיו הכל באנגלית אז צאו מנקודת הנחה שכל החלפת מילים שנעשתה בין קארי לבין דורי, ולצורך העניין בין קארי לכל דמות שתופיע בסיפור הזה כי קארי יודעת לדבר רק אנגלית וגם קצת ספרדית שהיא למדה בבית-ספר אבל בסיפור הזה היא לא תפגוש אף דמות דוברת ספרדית אז לא יצא לה לנצל את הקצת ספרדית שלה בסיפור הזה, הייתה באנגלית בלבד, “הוא כעס עליך?” ודורי פתאום הבין שקארי מדברת איתו אז הוא הוריד את האוזניות מהאוזניים שלו ולפני שהוא הספיק להגיד לה לחזור על השאלה שלה קארי כבר חזרה עליה, ואז דורי התבלבל קצת וענה לה בעברית "כן" ואז מיד תיקן את עצמו לאנגלית "כן". וככה קארי ודורי הכירו. הם דיברו קצת על כל הדברים הרגילים האלו שאנשים מדברים עליהם כשהם נפגשים בפעם הראשונה כמו "מאיפה את?” ו-”את פה להרבה זמן?” ו-”בא לך לצאת איתי הערב?” והם קבעו להפגש בכניסה לטיילת, ממש כמה מטרים מאחורי איפה שהם ישבו עכשיו, יותר מאוחר באותו היום. ואחרי זה דורי חזר לדירה שלו ואפילו לא התעצבן כשהוא גילה שהחבר של השותפה שלו גמר לו את כל החומוס שוב פעם, והפעם הוא אפילו לא כעס על עצמו שהוא שוב פעם לא העיר לו על זה. וקארי חזרה לבית-מלון שלה וכמעט נדרסה למוות כשהיא חצתה את הכביש. וכשהם נפגשו באותו הערב הוא לקח אותה למסעדה שבה הוא לא הכיר אף-אחת מהמלצריות כדי שלא יהיו קטעים לא נעימים במהלך הפגישה ואח"כ הם המשיכו לפאב שבו הוא הכיר את הבארמן כדי שהוא יוכל לתת להם משקאות חינם תוך כדי משפטים באנגלית השבורה שלו שהוא ניסה להחליף עם קארי, והם דיברו על כל הדברים הרגילים האלו שאנשים מדברים עליהם כשהם יוצאים ביחד בפעם הראשונה כמו "את לבושה ממש יפה" ו-”יש לך צחוק ממש חמוד" ו-”אתה רוצה לעלות אלי למלון?” ובאותו לילה דורי רצה לשלוח לאקסית שלו הודעה אבל הוא התאפק.
ובבוקר כשהוא התעורר והיא שאלה אותו אם בא לו לאכול איתה ארוחת בוקר הוא קצת שיקר לה ואמר לה שיש לו משמרת בעבודה כי באמת הייתה לו אבל הוא יכל להשאר ולאכול ארוחת בוקר, והרבה שיקר לה כשהוא אמר לה שהוא יתקשר אליה כשהוא יסיים את המשמרת. ואז הוא התלבש ויצא מהחדר שלה בשקט, מסתכל בפעם האחרונה על הדלת שלה ושינן לעצמו את המספר של החדר, למרות שהוא ישכח אותו כבר במעבר החציה השני שהוא יעבור מיד אחרי שהוא יצא מהמלון. וכשהוא נכנס למכולת שליד הבית שלו וקנה קופסת חומוס הוא עשה למוכר פרצוף של "היום הולך להיות יום יותר טוב" והמוכר חייך אליו בחזרה בלי לנסות בכלל להבין את משמעות הפרצוף של דורי. וכשדורי נכנס הביתה הוא ראה את החבר של השותפה יושב בסלון ודופק בו מבט של "הופה מישהו לא ישן אתמול בבית" ודורי ישר החזיק את הקופסה של החומוס מול הפרצוף הדבילי של החבר של השותפה ואמר לו "זה שלי".
הסיפור הזה מתחיל ביום שקארי כמעט נהרגה. ולא שהכמעט מוות שלה רלוונטי לסיפור הזה, אבל זה נחמד לציין את זה כדי שתהיה נקודת פתיחה מוסכמת ולא סתם "ביום קייצי חם מהרגיל", למרות ש, כשחושבים על זה, “כמעט מוות" הוא בדיוק כמו כל יום אחר. כל יום כולנו כמעט מתים, וברי המזל-מאיתנו, ורק מעט מאיתנו הם ברי-מזל, מדלגים על הכמעט. אז ביום שבו קארי כמעט מתה וכמה ברי-מזל כן מתו התרחש הסיפור. לצערכם (כן, עכשיו זה לחלוטין לצערכם ולא לצערי) הסיפור לא מתמקד באחד מברי-המזל האלו אלא בדורי. דורי פגש את קארי. בעצם, “פגש" זו מילה בעייתית להשתמש בה, אז תנסו לשכוח שהשתמשתי בה. דורי הכיר (כן, “הכיר" זו מילה הרבה יותר מתאימה) את קארי באותו היום. הסיפור הכרות שלהם די חביב, אבל אם אתם לא בקטע של לקרוא איך אנשים פוגשים אנשים חדשים, כי לפעמים זה מביך להסתכל על זה מהצד, ומאמינים שהחיים שלכם יהיו יותר טובים בלי לדעת את זה, אתם מוזמנים לדלג 39 שורות. אני לא אעלב. באמת. אין לי אפילו מושג מי אתם. יסמין.
באותו היום דורי ניצל את זה שלא שמו לו משמרת בעבודה אז הוא הלך לים כי הגיע הזמן שהוא ינצל את זה שהוא גר ליד הים. הוא התיישב במרחק כאילו-רחוק כאילו-קרוב מבחורה שהייתה יחסית מושכת בזמן שהיא קראה ספר באנגלית שנראה מתוחכם רק לפי הכריכה שלו והתחיל להקשיב לאלבום The first days of spring של Noah and the Whale שהוא חשב עליו תמיד שמדובר באלבום מושלם שחייבים לשמוע אחרי שזורקים אותך (ביחד עם האלבום הראשון של The Dresden Dolls), אבל הוא לא נזרק לאחרונה, להיפך, הוא זרק. לא שזה גרם לו להרגיש יותר טוב עם עצמו, או עם ההחלטה. אולי רק קצת יותר שלם איתה. למעשה, דורי תמיד תהה למה עוד לא חיברו אלבום על ההרגשה הזו שיש לך אחרי שאתה נפרד ממישהי. אז הוא ישב שם על החוף והקשיב לאלבום הזה, וכשהוא הגיע לשיר השמיני שנפתח בוידוי המדהים Last night I slept with a stranger, אותו וידוי שהוא שמע מהאקסית שלו לפני יומיים אגב, נחת כדור גומי שחור כזה של מטקות לידו. בעצם, הוא נחת יותר לידי הבחורה שלידו, כפי שהוא יטען אח"כ כשהם ישוחחו על המקרה הזה, אבל אני קצת יותר אובייקטיבי ממנו ואין לי בעיה להודות בזה שהכדור נחת יותר לידו מאשר לידה. אז דורי הביט בכדור, ואז בבחורה, שעשתה בדיוק את אותה פעולה, ואז הוא עשה פרצוף כזה של "ממש לא אכפת לי מהכדור המזדיין הזה ומצידי שישאר פה כל היום אבל אני לא מתכוון להושיט יד בשביל להחזיר אותו". וקארי, שזה השם של הבחורה שלידו במקרה שזה עדיין לא היה ברור, חייכה כי היא הבינה בדיוק מה הפרצוף הזה אומר, רק שהיא הבינה את זה באנגלית, כי קארי היא אמריקאית.
אז הם יושבים שם אחד ליד השניה כשביניהם כדור גומי שחור מזדיין כזה של מטקות והם מחייכים אחד אל השני בלי הפרעה. בלי הפרעה, כלומר, עד שאיזה ערס מבוגר עם קעקוע מיותר של נמר על הכתף נעמד ביניהם, מתכופף לא-נכון (מתכופפים מהברכיים! לא עם הגב!) לקחת את הכדור וסינן לעבר דורי "סססעמק, אתה לא יכול להביא את הכדור המזדיין כשאומרים לך?” ולדורי לא היה כוח להתווכח איתו כי בדיוק הקטע היפה של הכינור התחיל בשיר שהוא הקשיב לו, אז הוא פשוט הצביע על האוזניות שהיו צמודות לאוזניים שלו ועשה פרצוף כזה של "תגיד, נראה לך שאני כמו שאר האפסים על החוף הזה שנהנים להסתכל עליך ועל החבר השמן שלך משחקים במשחק החסר-מטרה הזה ורק מחכה שאחד מכם יעיף את הכדור המזדיין חזק מידי כדי שתהיה לי הזדמנות להחזיר לכם אותו?” והפעם קארי לא חייכה כי הערס המבוגר עמד בינה לבין דורי, אז היא לא ראתה את הפרצוף, אבל אם היא הייתה רואה אז היא הייתה מחייכת. באמת. והערס הסתובב והלך בחזרה לחבר השמן שלו. ודורי ניצל את זה כדי לעשות לקארי פרצוף של "אין לו בושה, הא?” שאפשר לבלבל אותו בקלות עם פרצוף של "Go figure” באנגלית, אבל קארי הבינה אותו בעברית. ואז היא שאלה אותו, באנגלית כמובן, אבל אין טעם שאני אכתוב לכם עכשיו הכל באנגלית אז צאו מנקודת הנחה שכל החלפת מילים שנעשתה בין קארי לבין דורי, ולצורך העניין בין קארי לכל דמות שתופיע בסיפור הזה כי קארי יודעת לדבר רק אנגלית וגם קצת ספרדית שהיא למדה בבית-ספר אבל בסיפור הזה היא לא תפגוש אף דמות דוברת ספרדית אז לא יצא לה לנצל את הקצת ספרדית שלה בסיפור הזה, הייתה באנגלית בלבד, “הוא כעס עליך?” ודורי פתאום הבין שקארי מדברת איתו אז הוא הוריד את האוזניות מהאוזניים שלו ולפני שהוא הספיק להגיד לה לחזור על השאלה שלה קארי כבר חזרה עליה, ואז דורי התבלבל קצת וענה לה בעברית "כן" ואז מיד תיקן את עצמו לאנגלית "כן". וככה קארי ודורי הכירו. הם דיברו קצת על כל הדברים הרגילים האלו שאנשים מדברים עליהם כשהם נפגשים בפעם הראשונה כמו "מאיפה את?” ו-”את פה להרבה זמן?” ו-”בא לך לצאת איתי הערב?” והם קבעו להפגש בכניסה לטיילת, ממש כמה מטרים מאחורי איפה שהם ישבו עכשיו, יותר מאוחר באותו היום. ואחרי זה דורי חזר לדירה שלו ואפילו לא התעצבן כשהוא גילה שהחבר של השותפה שלו גמר לו את כל החומוס שוב פעם, והפעם הוא אפילו לא כעס על עצמו שהוא שוב פעם לא העיר לו על זה. וקארי חזרה לבית-מלון שלה וכמעט נדרסה למוות כשהיא חצתה את הכביש. וכשהם נפגשו באותו הערב הוא לקח אותה למסעדה שבה הוא לא הכיר אף-אחת מהמלצריות כדי שלא יהיו קטעים לא נעימים במהלך הפגישה ואח"כ הם המשיכו לפאב שבו הוא הכיר את הבארמן כדי שהוא יוכל לתת להם משקאות חינם תוך כדי משפטים באנגלית השבורה שלו שהוא ניסה להחליף עם קארי, והם דיברו על כל הדברים הרגילים האלו שאנשים מדברים עליהם כשהם יוצאים ביחד בפעם הראשונה כמו "את לבושה ממש יפה" ו-”יש לך צחוק ממש חמוד" ו-”אתה רוצה לעלות אלי למלון?” ובאותו לילה דורי רצה לשלוח לאקסית שלו הודעה אבל הוא התאפק.
ובבוקר כשהוא התעורר והיא שאלה אותו אם בא לו לאכול איתה ארוחת בוקר הוא קצת שיקר לה ואמר לה שיש לו משמרת בעבודה כי באמת הייתה לו אבל הוא יכל להשאר ולאכול ארוחת בוקר, והרבה שיקר לה כשהוא אמר לה שהוא יתקשר אליה כשהוא יסיים את המשמרת. ואז הוא התלבש ויצא מהחדר שלה בשקט, מסתכל בפעם האחרונה על הדלת שלה ושינן לעצמו את המספר של החדר, למרות שהוא ישכח אותו כבר במעבר החציה השני שהוא יעבור מיד אחרי שהוא יצא מהמלון. וכשהוא נכנס למכולת שליד הבית שלו וקנה קופסת חומוס הוא עשה למוכר פרצוף של "היום הולך להיות יום יותר טוב" והמוכר חייך אליו בחזרה בלי לנסות בכלל להבין את משמעות הפרצוף של דורי. וכשדורי נכנס הביתה הוא ראה את החבר של השותפה יושב בסלון ודופק בו מבט של "הופה מישהו לא ישן אתמול בבית" ודורי ישר החזיק את הקופסה של החומוס מול הפרצוף הדבילי של החבר של השותפה ואמר לו "זה שלי".
מתוך ויקיפדיה:
פירוש ראשי התיבות ומרכיבי ה-BDSM
זהו מושג-על המאגד תחתיו מספר תתי-מושגים:
* Bondage – B – כבילה
* Discipline – D – משמעת
* Domination & Submission – D&S – שליטה וכניעה
* Sadism & Masochism – S&M – סאדיזם ומאזוכיזם
על מנת שמערכת יחסים כלשהי תיחשב למערכת יחסים מסוג זה היא חייבת לכלול בראש ובראשונה העברה מודעת של שליטה מצד אחד לידי הצד השני, אך אינה חייבת לכלול את כל המאפיינים המשניים של הפעילות הזאת כגון סדיזם.
כשחושבים על זה, כל היחסים שלנו שלנו עם כלבים כוללים BDSM.
האם אנחנו סוטי-מין?
או רקדנים?
הביטול של הפיקסיז היה אחד הדברים המרושעים ביותר שנעשו לי (אישית, כן?) בחיי.
לא הרשיתי לעצמי להתעצבן או לכעוס על הלהקה, הרי ידוע לי שאג'נדה פוליטית לא עומדת מאחורי הביטול, אלא רק כניעה לטרור שהופעל עליהם.
בלוג מעצבן שלא נותן לעשות רווח!
במקום זה הלכתי להופעה של האדיטורז. כבר ראיתי אותם בעבר, בפסטיבל וורכטר 2008. היה נחמד. אני זוכר בעיקר את הגשם, ואת זה שבעיקר חיכיתי שיעברו עוד כמה שעות ורדיוהד יעלו לבמה. הפעם זה היה שונה. בלוג מעצבן שלא נותן לעשות רווח! קודם כל, האווירה. אין מה לעשות, לדחוס 1004 (אם להאמין לבלוג של תום סמית') ישראלים מאוכזבים, תאווי-נקמה לאוזניים, צמאים לצלילים ושופעי אהבה שלא מומשה, לתוך בארבי מעושן עושה את שלו. שנית, במות גדולות, מה לעשות, כנראה לא עושות טוב לרביעיה הבריטית. הבמת 10 על 7 של הבארבי כשהקהל יכול להריח את הזיעה שנוטפת ממך הרבה יותר מתאימה לסגנון של הלהקה כזו. השילוב של השניים יצרה את ההופעה הכי טעונה ומרגשת שיצא לי להיות נוכח בה בחיים. בלוג מעצבן שלא נותן לעשות רווח! את הופעת החימום של "קרוסלה" המעולים (שבניגוד ל"אדיטורז" הבמה של הבארבי לא מתאימה להם. הם רגילים להופיע על רצפות, אחד מול השני, בסגנון אולפן חזרות. ראו שהסידור הנוכחי + קהל שלא בא בשביל המוזיקה שלהם , לא הוציא את המיטב שלהם) ניצלתי בשביל להתגנב לקדמת הבמה. מה לעשות שהסגנון הזה לא מתאים לקהל שבא לראות את האדיטורז. במרחק של מטר וחצי מהלהקה אפשר היה להרגיש את העוצמה המלאה של קבלת הפנים שהם קיבלו. כל מבט לקהל, כל מחווה קטנה, כל צעד קדימה לווה במאות ידיים וגרונות שנתנו את הכל בחזרה. בלוג מעצבן שלא נותן לעשות רווח! ואיכשהו, עם כל הקפיצות, הצעקות, השירים שזעקנו ביחד איתם מאיפה שזה לא יהיה (בחיי שלא היה לי מושג שאני מכיר את המילים של 80% מהשירים שלהם), עדיין נשארה אווירה מתוחה במשך כל ההופעה. כאילו שהאוזן לא רצתה רק לשמוע את התופים והמיתרים. רצינו, ממש כמו ילד שננטש, לקבל הכרה. איזה ליטוף. האדיטורז נתנו את הנשמה על הבמה ואנחנו רצינו יותר. בלוג מעצבן שלא נותן לעשות רווח! ואז, באמצע ההדרן (לא זוכר אם זה היה שיר לפני הסוף, או שני שירים לסוף), תום סמית' אמר לנו את שרצינו לשמוע. במילים הכי פשוטות (שאיכשהו כל העיתונאים שסיקרו את ההופעה תירגמו לא-נכון): "מה שקורה פה בתוך הקירות האלו זה מה שמשנה, וזה לא קשור למה שקורה מחוץ לגבולות של ישראל. שהפיקסיז יתביישו בעצמם על הביטול." לא היינו צריכים יותר מזה (חוץ מזה שהם לא עשו ביצוע ל-Escape the nest לצערי הרב) בלוג מעצבן שלא נותן לעשות רווח! ובאמצע כל ההופעה הזו, כשהם ביצעו את Bullets, הראש שלי החליף בצורה אוטומטית את המילה Disease עם Pixies. הייתי כותב שאני לא יודע למה, אבל אני יודע בדיוק. באותן שניות, לא הייתי צריך אותם.
במקום זה הלכתי להופעה של האדיטורז. כבר ראיתי אותם בעבר, בפסטיבל וורכטר 2008. היה נחמד. אני זוכר בעיקר את הגשם, ואת זה שבעיקר חיכיתי שיעברו עוד כמה שעות ורדיוהד יעלו לבמה. הפעם זה היה שונה. בלוג מעצבן שלא נותן לעשות רווח! קודם כל, האווירה. אין מה לעשות, לדחוס 1004 (אם להאמין לבלוג של תום סמית') ישראלים מאוכזבים, תאווי-נקמה לאוזניים, צמאים לצלילים ושופעי אהבה שלא מומשה, לתוך בארבי מעושן עושה את שלו. שנית, במות גדולות, מה לעשות, כנראה לא עושות טוב לרביעיה הבריטית. הבמת 10 על 7 של הבארבי כשהקהל יכול להריח את הזיעה שנוטפת ממך הרבה יותר מתאימה לסגנון של הלהקה כזו. השילוב של השניים יצרה את ההופעה הכי טעונה ומרגשת שיצא לי להיות נוכח בה בחיים. בלוג מעצבן שלא נותן לעשות רווח! את הופעת החימום של "קרוסלה" המעולים (שבניגוד ל"אדיטורז" הבמה של הבארבי לא מתאימה להם. הם רגילים להופיע על רצפות, אחד מול השני, בסגנון אולפן חזרות. ראו שהסידור הנוכחי + קהל שלא בא בשביל המוזיקה שלהם , לא הוציא את המיטב שלהם) ניצלתי בשביל להתגנב לקדמת הבמה. מה לעשות שהסגנון הזה לא מתאים לקהל שבא לראות את האדיטורז. במרחק של מטר וחצי מהלהקה אפשר היה להרגיש את העוצמה המלאה של קבלת הפנים שהם קיבלו. כל מבט לקהל, כל מחווה קטנה, כל צעד קדימה לווה במאות ידיים וגרונות שנתנו את הכל בחזרה. בלוג מעצבן שלא נותן לעשות רווח! ואיכשהו, עם כל הקפיצות, הצעקות, השירים שזעקנו ביחד איתם מאיפה שזה לא יהיה (בחיי שלא היה לי מושג שאני מכיר את המילים של 80% מהשירים שלהם), עדיין נשארה אווירה מתוחה במשך כל ההופעה. כאילו שהאוזן לא רצתה רק לשמוע את התופים והמיתרים. רצינו, ממש כמו ילד שננטש, לקבל הכרה. איזה ליטוף. האדיטורז נתנו את הנשמה על הבמה ואנחנו רצינו יותר. בלוג מעצבן שלא נותן לעשות רווח! ואז, באמצע ההדרן (לא זוכר אם זה היה שיר לפני הסוף, או שני שירים לסוף), תום סמית' אמר לנו את שרצינו לשמוע. במילים הכי פשוטות (שאיכשהו כל העיתונאים שסיקרו את ההופעה תירגמו לא-נכון): "מה שקורה פה בתוך הקירות האלו זה מה שמשנה, וזה לא קשור למה שקורה מחוץ לגבולות של ישראל. שהפיקסיז יתביישו בעצמם על הביטול." לא היינו צריכים יותר מזה (חוץ מזה שהם לא עשו ביצוע ל-Escape the nest לצערי הרב) בלוג מעצבן שלא נותן לעשות רווח! ובאמצע כל ההופעה הזו, כשהם ביצעו את Bullets, הראש שלי החליף בצורה אוטומטית את המילה Disease עם Pixies. הייתי כותב שאני לא יודע למה, אבל אני יודע בדיוק. באותן שניות, לא הייתי צריך אותם.
את הפוסט הבא אני כותב אחרי יום של ירידות, עליות וירידות.
ממש הפוך מה"סגנון" המוזיקלי של להקת הפיקסיז – Loud Quiet Loud.
בלוג מעצבן שלא נותן לעשות רווח!
הבוקר הודיעו הפיקסיז, להפתעת (?) מעריציהם הישראלים, על ביטול ההופעה המיועדת להתרחש בעוד שלושה ימים בגני-התערוכה בתל-אביב.
בתור להקה שעיצבה את הטעם התרבותי שלי, הכירה לי סגנונות חדשים ולהקות שונות, השפיעה על הדרך שבה אני מקשיב למוזיקה, על המוזיקה שאני בוחר לשמוע, על האנשים שהכרתי, על השיחות שניהלתי, ובאופן כללי על האדם שאני – מיותר להגיד שהתאכזבתי.
כששמעתי, לפני אי-אלו חודשים, שהם יגיעו לארץ לא היה מאושר ממני. הייתי בין הראשונים שדאגו לשריין לעצמם כרטיסים לאירוע ההיסטורי. מבחינתי היה מדובר בהגשמת חלום.
כשהיום שמעתי ברדיו על הביטול כמעט עשיתי תאונה. לכמה דקות קיוויתי שפשוט שמעתי לא נכון, או שהשדרנית התבלבלה בשם הלהקה, אבל התבדתי מהר מאוד.
הלב נשבר.
בלוג מעצבן שלא נותן לעשות רווח!
הפיקסיז היו להקה חפה מפוליטיקה.
לעזאזל, השיר היחיד שלהם שאיכשהו יש לו קשר לפוליטיקה הוא River Euphrates, וגם זה בגלל השורה "Stuck here out of gas, out here on the Gaza strip".
מדובר בלהקה שהדבר היחיד שמניע אותה בשנים האחרונות הוא לעשות כסף.
וזה בסדר.
לפחות הם כנים עם עצמם ואיתנו. אפילו לסיבוב ההופעות שלהם ב-2004 הם קראו sell-out שזה איזה משחק מילים על העובדה שהם מכרו את כל הכרטיסים מראש וגם על העובדה שהם מכרו את עצמם.
זכותם.
לכולם ברור, ואם לא אז כנראה שזה המקום לציין, שהביטול לא הגיע מהלהקה עצמה.
הם לא ישבו וקראו עיתון ואמרו לעצמם: "שמעו, הישראלים האלו לא בסדר. הכיבוש וזה. לא מתאים. בואו לא נגיע כמחאה".
הביטול הגיע כי תנועות פרו-פלשתינאיות מסויימות עשו מספיק פניות מאחורי הקלעים כדי לאיים על הלהקה ולגרום לה להבין שאם הם לא יבטלו את ההופעה אז יקרה להם דברים כמו ביטול הופעות אחרות, איסורי השמעה, נידוי ממדינות מסויימות וכו'..
בלוג מעצבן שלא נותן לעשות רווח!
לכן, אני לא יכול לכעוס עליהם. אני רק יכול להתאכזב.
שהלהקה הזו, האנשים האלו, שכה השפיעו עלי ועל מאות-אלפים, בחרו להכנס לטרור התרבותי הזה.
הם בחרו בטרור על פני ההבטחה שהם נתנו. הם בחרו בכסף על פני המעריצים. הם בחרו בעצמם על פני המוזיקה.
אני לא כועס, אני רק מאוכזב.
שלושת הדברים שהכי יכולים לבאס במסיבה טובה הם: (לפי סדר עולה)
3. כשהברמן/ית לא שמים עליך.
2. ערסים.
1. כשהדיג'יי שם את "לטינוס" וכולם מתחילים לרקוד ביחד.
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות – הנה השיר שיכול להעלות לי חיוך בכל מסיבה:
נ.ב – בא לי לחזור לכתוב. העומס בעבודה לא ממש מאפשר לי.
תקראו פה. אין לי כוח לעשות קופי-פייסט כמוה.
אבל אסור לי.
לפחות לא בין השבוע הקרוב לחודשיים הבאים. וגם אחרי זה כדאי שאני אשמור על עצמי לאיזה 6-9 חודשים. או אולי לשנה.
אוף.
טוב, אמנם השיר שיפתח את האלבום הוא לא Fake Empire אבל הוא מספיק טוב בשביל לגרום לאוזניים שלי לדגדג:
(אין, המתופף הזה הוא חתיכת גאון! גאון איי טל יו!)
אה, ואל תשכחו שגם השיר הזה צריך להיות שם בגירסה כנראה יותר מסמרת שיערות גב (אם בכלל אפשר להתעלות על הביצוע הזה):
עד מתי ה-11 למאי 2010?
אה, ואל תשכחו שגם השיר הזה צריך להיות שם בגירסה כנראה יותר מסמרת שיערות גב (אם בכלל אפשר להתעלות על הביצוע הזה):
עד מתי ה-11 למאי 2010?
הרבה זמן לא היה שיר שהכאיב לי כ"כ כמו השיר הזה:
לא יודע למה, אבל המשפטים האלו עוקצים כמו סרפדים: בהתחלה הם נעימים ואחרי כמה שניות הם שורפים באצבעות ונשארים לרקוד בתוך הראש.
כל מה שבא אחרי זה מרגיש כמו משחה שלא עובדת.
וכל-כך בא לי לשבת עכשיו מול הים ולחשוב על העתיד.
This thing hurts like hell
